מה זה דיסוננס קוגניטיבי ואיך להפסיק עם תירוצים שעוצרים אותנו

מה זה דיסוננס קוגניטיבי ?

תאוריית ה"דיסוננס הקוגניטיבי" (Cognitive Dissonance) מסבירה שאדם המחזיק באמונות, ערכים או עמדות מסוימת ונחשף למידע הסותר את עמדותיו הקיימות, או פועל בניגוד אליהן, יחווה דיסוננס קוגניטיבי, מעין תחושת חוסר נינוחות והיעדר הרמוניה פנימית. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את התנהגותו, או לעדכן ולשנות את עמדותיו.

הסיבה שהתהליך מתרחש נובעת מתוך הצורך העז של בני אדם לשמור על עקביות בתוך מערכת האמונות והעמדות שלהם, וגם לפעול בהתאם לאותה מערכת. ברגע שיש חוסר הלימה או קונפליקט בין עמדותיו של אדם להתנהגותו הוא יחווה את תחושת הדיסוננס הקוגנטיבי.

התיאוריה רלוונטית בין היתר בתהליכי קבלת החלטות שאינן חד משמעיות, כלומר מצבים בהן ישנה התלבטות ממשית.  במקרה זה, לאחר שהאדם קיבל החלטה סופית ופעל בהתאם אליה, הוא ייטה לעשות רציונליזציה והצדקה להחלטה אותה קיבל, כדי שיוכלו להרגיש טוב עם עצמם. (*על כך נשים דגש במאמר וגם ראו הערות בסוף).

2 מקרים מרכזיים בהם נוצר דיסוננס קוגניטיבי

כעת נציג ונסביר עם דוגמאות שני סוגים מרכזיים בהם נוצר דיסוננס קוגניטיבי ונתן דגש במיוחד על הסוג השני שלרוב הפסיכולוגים פחות מתמקדים בו, כי הוא יותר מאתגר למחקר, עם זאת, בכל הנוגע לעבודת מודעות עצמית הוא הסוג החשוב יותר.

סוג ראשון של דיסוננס קוגניטיבי – אדם שפעל, פועל או מתכנן לפעול בניגוד לאמונות ולערכים שלו.

לדוגמה: אדם שאמירת אמת היא ערך חשוב עבורו, בכל זאת מחליט לשקר על מנת לדאוג לאינטרסים שלו.
במקרה זה, הדיסוננס יגרום לו או להפסיק לשקר או להצדיק את השקר ולהגיד שהוא שקר לבן, שבמקרה הספציפי הזה מותר לשקר ובלה בלה בלה..

הניסוי שאישר את תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי

דוגמה נוספת לדיסוננס קוגניטיבי בין התנהגות לבין עמדות היא הניסוי הקלאסי והמפורסם של ליאון פסטינגר שהיה הראשון לאשש את התיאוריה. בניסוי נתנו לשתי קבוצות סטודנטים לעשות משימה משעממת במיוחד שנמשכה שעה. לקבוצה הראשונה שילמו 1$ בעבור ההשתתפות בניסוי ולקבוצה השניה שילמו 20$. מסתבר שהקבוצה ששילמו להם רק 1$ דיווחו בצורה חיובית יותר על הניסוי מאשר הקבוצה ששילמו להם 20$.

עבור מי שלא מכיר את תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי התוצאות עלולות לנגוד את האינטואיציה. עם זאת, כאשר מבינים את תהליכי החשיבה הפנימיים זה מאוד ברור. הסטודנטים שקיבלו 20$ יכלו להצדיק את ההתנהגות של השתתפות בניסוי משעמם בכך שקיבלו עליו תגמול נאה. לעומתם, לסטודנטים שקיבלו רק דולר לא הייתה הצדקה חיצונית להשתתפות בניסוי המשעמם, אז הם שכנעו את עצמם שלמעשה הוא היה מעניין.

 

סוג שני של דיסוננס קוגניטיבי – קונפליקט בין שתי עמדות או תפיסות

כשאדם נחשף למידע שסותר את האמונות והעמדות הנוכחיים שלו. במקרה זה תחושת הדיסוננס הקוגינטיבי תגרום לו לשנות את האמונה או להכחיש את המידע החדש שסותר אותה.

על סוג זה חשוב לי להרחיב יותר, כי בדר"כ פחות מתייחסים אליו.

דוגמה מעניינת לדיסוננס קוגניטיבי מהסוג השני

כדי להמחיש את הסוג השני של דיסוננס קוגניטיבי בחרתי להביא דוגמה עם סיפור אמיתי על ד"ר לגיאולוגיה בשם קורט וייז.

וייז קיבל את תואר הד"ר שלו בשנת 1989 מאוניברסיטת הרווארד היוקרתית. עם זאת, וייז מספר שעוד בשנתו השנייה ללימודים לקח ספר תנ"ך ומספריים והחל לגזור כל פסוק אשר לא מתיישב עם קביעות מדעיות בנוגע לגילו של כדור הארץ או בנוגע לאבולוציה. וייז המשיך במשימתו במשך מספר חודשים, עד אשר ספר התנ"ך שגזר היה כל כך רזה שיכל להרימו בין שתי אצבעות, באותו הרגע וייז החליט לדחות את מה שלמד באוניברסיטה ולקבל את התנ"ך פשוטו כמשמעו.

בנוסף, וייז הצהיר בגלוי שגם אם כל הראיות בעולם יעידו נגד רעיון הבריאה, הוא עדיין יאמין בבריאה צעירה, פשוט בגלל שאלו הם דברי האלוהים.

זה קצת מזכיר את הבדיחה על הרבי שבאו גיאולוגים להתפלמס איתו ואמרו לו: "לא יכול להיות שהעולם נברא לפני 5,000 שנה, הנה יש לנו הוכחות לדברים קדומים יותר" והוא ענה להם: "אם אלוהים הוא כל יכול, מה הבעיה שלו לברוא עולם עם היסטוריה".

רק שבסיפור על וייז יש הבדל קטן . וייז הוא דוקטור לגיאולוגיה בהרווארד שבקיא בראיות מדעיות, ועדיין זה לא הזיז לו.

הפואנטה היא לא האם הבריאה הייתה לפני 5,000 שנה או האם צריך לקרוא את התנ"ך כפשט או כדרש. הפואנטה היא שהסיפור ממחיש בצורה יפה עד כמה קל להתעלם מראיות, כדי להישאר עקביים עם האמונות שלנו. בנוסף, הוא ממחיש שאין קשר בין רמת אינטליגנציה לבין הסיכוי שנחזיק באמונות שסותרות את ההיגיון שלנו. (*ראו הערה בסוף).

דיסוננס קוגניטיבי – מנגנון מתוחכם או מסוכן

מכאן נובע שאמנם התהליך שמתואר בתיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי עוזר לנו לשמור על עקביות ולחיות בהרמוניה פנימית, ועם זאת, הוא גם אחד הדברים היותר מסוכנים שקיימים. בגלל שאנחנו תמיד יודעים להצדיק את ההתנהגויות שלנו או את האמונות שאנחנו כבר מחזיקים בהן, אפילו אם יש ראיות ברורות שמצביעות על כך שאנו שוגים.

המצאת סיפורים – המומחיות הגדולה של המוח האנושי

יש ספר של מייקל שרמר שנקרא "המוח המאמין". שם הוא מסביר על הנטייה האבולוציונית של המוח שלנו לחפש אחר דפוסים ומשמעות, ולרקום תיאוריות קוהרנטיות שמסבירות את הכאוס שיש בעולם. לטענתו הנטייה הזאת אמנם חשובה, אך גם מעוורת אותנו מלראות את "המציאות" ולהיות פתוחים לרעיונות חדשים.

בנוסף, הוא טוען שיש לנו יכולת יוצאת דופן לחבר קווים, למצוא סימוכין ואם צריך גם להמציא את המדע מחדש כדי להתאים אותו לאמונות ולהחלטות שלנו, וזאת בדיוק היכולת שאנחנו משתמשים בה כל פעם שמתעורר דיסוננס קוגניטיבי, אנחנו מחברים קוים ורוקמים תיאוריות שיתאימו להתנהגות שכבר בחרנו לבצע.

ואולי זה נשמע מצחיק "להמציא את המדע מחדש", אבל יש אנשים שעושים את זה. הם ישתמשו בתיאוריות מדעיות בצורה לא מדויקת, כדי להצדיק את עמדותיהם, ולחלופין יכחישו נתונים חד משמעיים הסתורים את מערכת האמונות הקיימת שלהם.

הם יעשו זאת, פשוט כי הם לא מסוגלים לסבול את הדיסוננס והפער שנוצר מחוסר העקביות בין העמדות ואופן החיים הנוכחי שלהם לבין מידע חדש שמתקבל.

מה, גם לי יש דיסוננס קוגניטיבי?

האמת שכל אחד מאיתנו נופל לעיתים לרקימת תיאוריות שנועדו להצדיק התנהגויות ולצמצם דיסוננס קוגניטיבי, אולי הדרך להתחיל להבחין בכך, היא להסתכל על אחרים. מי שחילוני יגיד שדתיים מבוצרים בעמדותיהם ומי שדתי יומר זאת על חילוניים. מי שמחזיק בעמדות פוליטיות ימניות יגיד זאת על שמאלנים וההפך.

אבל..

מה שהכי רלוונטי בשבילנו בתחום ההתפתחות האישית, זה להתבונן באנשים שלא רוצים לצאת מאזור הנוחות, או לחלופין לא מעזים להתעמת מול הפחדים שלהם, ולכן כדי להרגיש טוב עם עצמם ולא לחוות תחושת דיסוננס בין התפיסה העצמית שלהם כ"מוצלחים" לבין התנהגות והתוצאות שלהם בפועל, הם ממציאים סיפורים שמתרצים למה זה שהם מוותרים ולא מתמודדים זה הדבר הנכון והחכם לעשות***.

לדוגמה:

אדם שלא רוצה לעבוד קשה מידי כדי להרוויח כסף או שלא הצליח להרוויח, על מנת שלא לחות דיסוננס קוגניטיבי, תהיה לו נטייה מוגברת להאשים את העשירים שהם מנוולים ומושחתים. כך יוכל להרגיש יותר טוב עם העובדה שהוא בעצמו לא עושה את הפעולות הדרושות כדי להיות עשיר. או לחלופין, אותו אדם עשוי לחזור על המנטרה: "העיקר האושר והבריאות". שזה אולי נכון, אבל לא קשור, הרי ברור שאפשר להיות גם מאושרים וגם עשירים, ואין צורך להשתמש בחשיבות האושר והבריאות כאמצעי להקטנת הדיסוננס.

המיתוס הגדול של להקשיב ללב בראי הדיסוננס הקוגניטיבי

אז איך אפשר לדעת מתי אנחנו מוותרים לעצמינו בעקבות תירוצים ומתי בעקבות "סיבות טובות"?

מה שיגידו לכם רוב האנשים זה: "תקשיבו ללב, תעשו מה שמרגיש נכון". ואכן זו עצה נהדרת שכדאי ליישם אותה. ואנשים שמחוברים למצפן הפנימי לרוב מצליחים יותר, אך העניין הוא שרובינו לא באמת יודעים להקשיב ללב, והרגשות שלנו הם פשוט ביטוי של האמונות והעמדות שטבועות בנו עמוק, ועל אלו כבר הסברנו שאי אפשר לסמוך, כי אנשים נוטים להישאר עקביים עם עמדותיהם בכל מחיר כמעט.

לכן להיות מחוברים לעצמנו ולהקשיב ללב, זה דווקא להעז לצלול עמוק יותר ממערכת האמונות והעמדות שלנו, למקום כמה שיותר נקי ואובייקטיבי. לנסות להתחבר לפרספקטיבה גבוהה יותר, אולי ממש לדמיין כאילו אנחנו יוצאים מהסיטואציה ומביטים בעצמינו מהצד. וכשהגענו לנקודת מבט נטרלית ככל האפשר אז לבחון את עצמנו.

לצורך ההמחשה:

אם אדם מוותר ועושה לעצמו הנחות לגבי המטרות שלו או במילים פחות נעימות "מתעצל ודוחה", כתוצאה מכך, על מנת שיוכל להמשיך להרגיש טוב עם עצמו, הוא ימצא סיבות להצדיק את הדחיינות והעצלנות שלו. סיבות המנמקות למה עכשיו זה לא הזמן הנכון, למה זה בכלל לא בשבילו, ואולי הוא יסביר לעצמו שבעצם המטרה הזאת הייתה רעיון גרוע מלכתחילה. 

אבל, ברגע שהוא יסתכל מפרספקטיבה גבוהה יותר או אפילו יביט על עצמו מהצד, הוא יבחין שזה בעיקר תירוצים שמאפשרים לו להמשיך להתייחס אל עצמו כאל אדם חרוץ ומוצלח, חרף העובדה שאין לו כוח להתאמץ או שהוא לא פועל בעקבות פחד חזק מכישלון.

איך להישמר מדיסוננס קוגניטיבי?

חשוב להדגיש שזה לא אומר שכל התירוצים וההצדקות גרועים, זה רק אומר שלפני שאנחנו עושים את מה ש"מרגיש נכון", שווה לבדוק מה נמצא מתחת לרגש.

זה תרגיל במודעות, כל הזמן לשים לב מה מניע את קבלת ההחלטות שלנו, זה לא קל, באופן אישי אני כל יום בוחן את עצמי מחדש ומגלה סיפורים מבריקים שאני מספר לעצמי כדי שיצדיקו את מה שנוח לי לעשות או מה שכבר בחרתי לעשות והעיקר שלא יהיה דיסוננס ושההתנהגות שלי תהיה תואמת את מערכת האמונות.

תרגילים מומלצים להתגבר על המנגנון של דיסוננס קוגניטיבי:

1. לבחון את הסיבות שמונעות מאתנו לצאת מאזור הנוחות. האם הן "סיבות אמיתיות"  ואסטרטגיות לטווח הארוך או רק סיפורים ותירוצים.
2. ברגע שיש דילמה מוסרית להיות מודעים ככל האפשר לתהליך קבלת ההחלטות ולראות כמה מהר אנחנו מוצאים צידוקים למה זה בסדר לעשות את הדבר הנוח, האינטרסנטי והפחות מוסרי.
3. לפני החלטות חשובות, לעצור לרגע את הטירוף, לקחת כמה נשימות עמוקות, להרפות מהפטפטת של המיינד ולהמתין לתשובה מעט יותר נקייה.

להשתמש בדיסוננס הקוגניטיבי לטובתנו

לסיכום, הצורך בעקביות הוא אחד הכוחות החזקים ביותר בפסיכולוגיה האנושית ואם יודעים לתעל אותו אפשר ללמוד המון דברים שנעבור עליהם בהמשך.

לדוגמה:

• איך לשפר דימוי עצמי.
• שיפור הערכה עצמית.
• איך להיעזר בעקרונות האלו להשפעה ושכנוע. – אסקלציה של מחויבות ורגל בדלת..
• איך לגרום לאנשים ללהתחבר אלינו יותר – עקרון ההשקעה.
• איך לעזור לעצמנו לשמור על מוסר.
• איך לאתר אמונות מגבילות ולשבור אותם.

עכשיו אתם כבר בטח מבינים שהמאמר הזה נועד להוות בסיס תאורטי להרבה פרקטיקה, ועם זאת, יישום של התרגילים ופיתוח מודעות עכשיו, זו הפרקטיקה הכי גדולה, אז מומלץ.

מוזמנים לשתף ברעיונות ובתובנות שלכם, כי מה שאני אומר זה לא אמת מוחלטת, התיאוריה בכללי היא לא אמת מוחלטת ומעניין לראות מה יש לכם להוסיף ובעיקר איפה אתם שמים לזה לב בחיים שלכם. כי אם אנחנו לא לוקחים את זה באופן אישי לחיים שלנו זה נשאר בגדר תיאוריה פסיכולוגית מעניינת, וחבל..

אז מאחל לכם לפתח הקשבה אמיתית ללב ולמה שטוב עבורכם ועבור אחרים, בלי כל הסיפורים והתירוצים.

שחר כהן

אם אהבתם ממליץ לכם להסתכל על הקורס הדיגיטלי המושקע והמקיף ביטחון עצמי

לאימון אישי משולב NLP כיתבו לי

לחצו כאן כדי לקבל השראה שבועית לWhatsApp (הודעה אחת בשבוע)

עשו לייק ב-Facebook כדי להישאר מעודכנים בסרטונים ממוקדים שעולים רק שם.

עיקבו באינסטגרם לסרטונים קצרים, שירים על הנפש וציטוטים מעוררי השראה.

קישור למאמר שמסביר מה זה NLP

*הערות והבהרות

*בנוגע לדיון על הדת, חשוב להדגיש שהבאתי את הדוגמה על וייז ועל הרבי, רק כי היא ממחישה יפה את הדיסוננס שנוצר בעת שמידע חדש סותר עמדה חזקה קיימת, אין לי ביקורת עליהם, ומסגרת הסתכלות מסוימת, זה אפילו עשוי להיות מעורר השראה כשאדם אומר "אני שומר על האמונה שלי ולא משנה מה". כל עוד הוא מודע לעצמו ולא מזיק לאף אחד, אין עם זה בעיה.

בנוסף, אין לי שום ביקורת על אנשים שממצאים תירוצים כדי להצדיק את עצמם, גם זה עשוי להיות יתרון לפעמים, כי זה חשוב להרגיש טוב עם עצמנו, הסיבה שהתמקדתי בנושא, היא שאם זה לא נעשה מתוך מודעות זה עשוי להוות בעיה ולייצר אמונות מגבילות ומחסומים.

**תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי נהגתה על ידי לאון פסטינגר בשנות החמישים ואושרה במחקרים אמפיריים רבים (Theory of Cognitive Dissonance (1957), Leon Festinger).

כמובן שיש לתיאוריה הרבה יותר עומק והרחבות משאפשר למצות במאמר אחד, וההתייחסות שלי הייתה בעיקר לתחום של התפתחות אישית, פחות למחקרים הפסיכולוגים.

*סטודנטים לפסיכולוגיה שנבחנים* – שימו לב שיש אוניברסיטאות המסבירות דיסוננס קוגניטיבי, רק בהגדרה הראשונה של חוסר הלימה בין התנהגות לעמדה ולא כפער בין שתי עמדות.

*** לבקיאים בפסיכולוגיה, שימו לב שהתהליך המתואר, מזכיר את מנגנון ההגנה רציונליזציה שהגה זיגמונד פרויד על כך הרחבתי במאמר על מנגנוני הגנה.